[40] Were you born here? - את נולדת פה?
למה אני עושה את זה? הסיבה העיקרית היא שלעשות את הפודקאסט הזה לוקח לא מעט זמן. כדי להכין פרק אחד אני צריכה בין 4 ל-7 שעות של עבודה. והאמת היא שאני מאוד אוהבת לעשות את זה ואני רוצה שהפודקאסט הזה יהיה באמת כמו עבודה. ולכן אני אשמח גם לקבל עליו תשלום, כמו על עבודה. וככה אני אוכל להמשיך ולהוציא פרקים חדשים באופן קבוע. אז זאת הסיבה לשינוי.
עכשיו, איך עושים מנוי? אפשר יהיה לעשות אותו בפלטפורמת ko-fi, ובתיאור של הפרק אני אשים לינק להסבר איך בדיוק עושים את זה. המנוי הולך לעלות 10 דולר בחודש. ועוד שני דברים קטנים. דבר ראשון: כל הטרנסקריפטים לפרקים שהיו עד עכשיו נשארים פתוחים, אתם לא צריכים לשלם עליהם.
ודבר שני זה שאם אתם מאוד מאוד מאוד רוצים לקבל את הטרנסקריפט, אבל ממש לא יכולים לשלם 10 דולר בחודש, אתם יכולים לכתוב לי מייל למייל של הפודקאסט ואני אנסה לעזור לכם כמה שאני יכולה. אני חושבת שהשכלה צריכה להיות נגישה לכמה שיותר אנשים, זאת אומרת שכמה שיותר אנשים צריכים להיות מסוגלים ללמוד מה שהם רוצים, גם אם אין להם הרבה כסף. לכן אם אתם צריכים עזרה ובאמת לא יכולים לשלם כרגע 10 דולר בחודש, אתם מוזמנים לכתוב לי מייל. זהו, זה סוף העדכון בנוגע לפודקאסט.
ועכשיו, על מה אני רוצה לדבר היום? האמת היא שזה הולך להיות פרק די אישי. כי שמתי לב שכשאני פוגשת תלמידים חדשים או אנשים ששומעים את הפודקאסט יש כמה שאלות שכולם תמיד שואלים אותי. לדוגמה, מתי עליתי לארץ או איך למדתי עברית. אז היום בפרק אספתי חמש שאלות שהרבה מאוד אנשים שאלו אותי ואני רוצה לענות עליהן ולספר לכם את הסיפור הזה. מוכנים? בואו נתחיל!
נולדתי ברוסיה - ברוכים הבאים לסנט פטרבורג
הרבה אנשים שואלים גם האם אני זוכרת דברים מרוסיה וכמובן שאני זוכרת. האמת היא שאני זוכרת המון. אני זוכרת את בית-הספר שבו למדתי, את החברים שהיו לי. למדתי גם בבית-ספר למוזיקה, למדתי לנגן בפסנתר, ואני זוכרת את זה. חוץ מזה אני זוכרת גם את חופשות הקיץ שהייתי מבלה עם סבתא שלי מחוץ לעיר, ובנוסף אני זוכרת גם המון דברים על העיר עצמה. זאת אומרת, איפה דברים נמצאים, לאיזה מקומות היינו הולכים וכו' וכו'. אז כן, אני זוכרת, אני זוכרת הרבה, אלה בגדול זכרונות מאוד מאוד טובים של ילדות רגילה לגמרי בסוף שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000.
שאלה מספר 2. "למה ההורים שלך החליטו לעלות לארץ?" אז האמת היא שב-2005 מעט מאוד אנשים עלו לארץ מרוסיה. הרבה מאוד אנשים עלו לארץ מכל מדינות ברית-המועצות בשנות ה-90'. אבל ב-2005 היו מעט מאוד אנשים. והאמת היא שההורים שלי לא מאוד רצו לעלות לארץ. היו לזה כמה סיבות. כשגרנו ברוסיה, אבא שלי היה עיתונאי, זאת אומרת, מישהו שכותב בעיתון, וגם מבקר תיאטרון. זאת אומרת שהעבודה שלו הייתה ללכת להצגות שונות ואחר-כך לכתוב האם ההצגה הייתה טובה או לא ולמה. ואמא שלי למדה כימיה, היא עבדה בכל מיני עבודות שונות ברוסיה, והיא גם מאוד מאוד אהבה לגור בסנט פטרבורג, היו לה הרבה חברות, היא מאוד אהבה את הטבע, היא אהבה לעשות סקי והיא מאוד אהבה את התרבות בסנט פטרבורג: מוזיאונים, קונצרטים, תיאטרון, כל זה. אז אבא שלי ידע שיהיה לו מאוד קשה למצוא עבודה בארץ ואמא שלי גם לא מאוד רצתה לעבור לגור במקום אחר.
אבל לאבא שלי לאורך כל החיים שלו היו בעיות בריאות, והבעיה הכי גדולה הייתה הלב שלו. הלב של אבא שלו לא עבד כמו שצריך. ובשנות ה-90' הוא כבר נסע לישראל כמה פעמים, פעם אחת הוא עשה פה ניתוח מאוד מאוד גדול שהיה אמור לעזור ללב שלו ובתחילת שנות ה-2000 הרופא שהיה פה בישראל אמר לאבא שלי שהוא צריך לעלות לארץ כדי לגור פה וכדי לקבל את הטיפולים שיש בישראל כדי לשמור על הלב שלו. בעצם, הוא אמר, "או שאתה עולה לארץ, או שאתה צריך להגיע לפה כל שלושה חודשים, או שאני לא יכול לעזור לך ואני לא יודע כמה זמן תוכל לחיות". אז זאת הייתה סיבה מספיק גדולה וחשובה בשביל שההורים שלי יחליטו לעלות לארץ.
אמא שלי (עם הכובע הצהוב) עם החברות שלה בטיול
וחוץ מזה הייתה גם מתנדבת מבוגרת, אישה מאוד מאוד נחמדה בשם רותי, שלא דיברה רוסית בכלל אבל היא הייתה מאוד נחמדה והיא גם אהבה לקרוא ספרים. אז היא הייתה מביאה איתה ספרי ילדים והייתה מנסה לקרוא אותם ביחד איתי. ודבר אחד שאני זוכרת זה שרותי מאוד אהבה פילים. אתם יודעים מה זה "פיל"? "פיל" זאת חיה מאוד גדולה בצבע אפור עם אוזניים גדולות ואף ארוך. אז רותי אהבה פילים ולכן אחד הספרים שקראנו זה ספר שנקרא "הפיל שרצה להיות הכי". זה ספר ילדים ישראלי מאוד מפורסם ואני אשים לינק לספר הזה בתיאור של הפודקאסט. חוץ מזה, השתתפתי בשיעורי מתמטיקה ואנגלית, אבל אף אחד לא ממש לימד אותי עברית באופן אקטיבי. והמורים לא שאלו אותי שום דבר ברוב השיעורים. מחוץ לבית הספר, הלכתי למורה פרטית פעם בשבוע והיא לימדה אותי קצת דקדוק. אני זוכרת שהייתי באה לבית שלה, הייתה לי מחברת, ושם הייתי כותבת פעלים בכל מיני זמנים ובניינים. זה לא היה ממש כיף, אבל עשיתי את זה.
ואני חושבת שהסיבה שבאמת למדתי עברית היא שהייתי ילדה. הילדים האחרים רצו לשחק איתי ודיברו איתי בעברית, גם אם לא הבנתי מה הם אומרים. הם ניסו ללמד אותי כל מיני משחקים וכל מיני מילים. אחת המילים הראשונות שלמדתי בעברית הייתה המילה "בואי". הילדים כל הזמן אמרו לי "בואי, בואי" כי הם רצו שאני אבוא לשחק איתם. וחשוב לומר שבבית-הספר שבו למדתי כמעט ולא היו ילדים דוברי רוסית. הייתה ילדה אחת שהייתה עולה חדשה גם, היא לא הייתה בכיתה שלי אלא בכיתה השנייה, ולמרות שהיא דיברה רוסית, לא היינו חברות מאוד טובות כי לא ממש אהבתי אותה, לא ממש התחברתי לסגנון שלה. אז היינו מדברות, אבל לא הפכנו להיות חברות מאוד קרובות.
ואחרי כמה חודשים הכרתי ילדה אחרת והילדה הזאת הבינה רוסית אבל לא הייתה מוכנה לדבר רוסית. היא גדלה בבית שבו דיברו רוסית אבל היא מאוד התביישה ולא הייתה מוכנה לדבר בשפה הזאת. ועם הילדה הזאת מאוד התחברתי, חשבתי שהיא מאוד חמודה, וכל הזמן רציתי לשחק איתה ולדבר איתה, והשילוב הזה של עברית, רוסית וחברות גרם לי ללמוד המון. כי תמיד רציתי להבין מה היא אומרת ואחרי כמה חודשים, כשכבר ידעתי עברית קצת יותר טוב, התחלתי לעשות כל מיני דברים איתה בעברית: לראות דברים בטלוויזיה או לקרוא, כי היא אהבה ספרים. אז אני חושבת שבמקרה הזה היה לי המון המון מזל. הילדה הזאת נשארה החברה הכי טובה שלי עד היום. היום היא כבר מוכנה לדבר רוסית אבל היא בדרך-כלל לא עושה את זה וכל החברות שלנו היא תמיד בעברית.
מהתקופה הזאת אני זוכרת שבערך אחרי שלושה חודשים בארץ התחלתי להרגיש שאני מבינה מה אנשים אומרים, אבל לקח יחסית הרבה זמן לפני שהתחלתי לדבר. אני חושבת שהתחלתי לדבר עם ילדים אחרים או בכיתה רק אחרי חצי שנה בערך. מה שכן, חשוב לציין שאף אחד לא לחץ עליי, אף אחד לא ביקש ממני לדבר אם לא רציתי, אף אחד לא שאל אותי שאלות שלא הבנתי, פשוט נתנו לי לעשות מה שנוח לי ולאט לאט התחלתי להבין יותר ויותר ואז לדבר יותר ויותר. שנה אחר-כך, כשהתחלתי את כיתה ו', אני זוכרת שכבר למדתי עם הכיתה שלי בכל השיעורים, הייתי עושה את כל שיעורי הבית, והיו לי אפילו ציונים ממש לא רעים.
אבא שלי בחדר העבודה שלו - עיתונאי ומבקר תיאטרון
לדוגמה, אחד החסמים הגדולים ביותר הוא הפחד מלעשות טעויות. אנשים מבוגרים, בניגוד לילדים, מפחדים להגיד משהו לא נכון או להגיד שהם לא מבינים משהו או פשוט לא להגיד כלום. הרבה מבוגרים, במיוחד מבוגרים שגדלו בברית-המועצות, חושבים שאם הם מדברים בשפה זרה הם חייבים לעשות את זה מושלם וללא טעויות ואם הם לא יכולים לדבר שפה אחרת בלי טעויות אז עדיף לא לדבר בכלל, ושאם אם יעשו טעויות אז אנשים אחרים יחשבו שהם לא חכמים או שאנשים יצחקו עליהם וכל הדבר הזה מגיע עם המון המון המון רגשות נגטיביים. עכשיו, אני לא אומרת שזה ככה אצל כולם, זה לא. יש אנשים שלמרות כל החסמים נהנים מללמוד שפה או פשוט לומדים כל מיני טכניקות שעוזרות להם והם מצליחים ללמוד לדבר ולהבין את השפה שהם לומדים. אבל מה שחשוב לי לומר זה שמלכתחילה להורים שלי היה הרבה יותר קשה ללמוד עברית מאשר לי.
תנו לי להסביר לכם למה אני מתכוונת. כשעולים חדשים מגיעים לארץ הם מקבלים מהמדינה משהו שנקרא "סל קליטה". "סל קליטה" זה בעצם כסף שהמדינה נותנת לעולים כל חודש כדי לעזור להם להתחיל את החיים בישראל. ולמרות שהמדינה נותנת כסף, הכסף הזה לא מספיק לדירה ואוכל ואוטובוסים ובגדים ודברים שילדים צריכים בלי אפילו לדבר על כל האקסטרות כמו טיולים או חוגים, ספורט או קונצרטים.
אז ההורים שלי הגיעו לארץ ובהתחלה הם הלכו לאולפן ולמדו עברית. באולפן קודם כל הם למדו לקרוא, לכתוב ולדבר ביחד, כשרוב הזמן הם למדו לקרוא ולכתוב ולא לדבר, שבעיניי זאת לא דרך מאוד נכונה ללמוד שפה, אבל זה מה שקורה הרבה פעמים באולפנים. וכבר מההתחלה לאבא שלי מאוד מאוד קשה באולפן. הוא לא מספיק ללמוד את כל מה שהמורה מלמדת. לאמא שלי קצת יותר קל, אבל עדיין, היא לא מרגישה שהיא באמת לומדת טוב ומצליחה להתקדם ולדבר בעברית.
אני חושבת שמה שהם הרגישו היה בעיקר לחץ. הם יודעים שהם צריכים ללמוד, המדינה נותנת להם לימודים באולפן אז הם הולכים, אבל הם לא ממש מצליחים ללמוד כמו שצריך. ואחרי כמה חודשים הם מבינים שהם חייבים למצוא עבודה, כי הכסף לא מספיק לכל מה שצריך. אבל אם הם לא מדברים עברית, אז העבודה שהם יכולים למצוא היא לא בעברית, זאת אומרת, זאת יכולה להיות עבודה כמו ניקיון, זאת אומרת לנקות משהו, או שמירה, זאת אומרת להיות שומר איפשהו, או לדוגמה עבודה באיזושהי חנות קטנה שבה לא צריך לדבר יותר מדי או אפשר לדבר בעיקר רוסית.
אז אמא שלי התחילה לעבוד בניקיון, אבא שלי התחיל לעבוד בשמירה. וכאן מגיע הקטע הזה של המעגל הסגור של הרבה עולים חדשים. אתה לא לומד את השפה, אבל אתה צריך עבודה, אז אתה הולך לעבוד איפשהו שלא צריך שפה, ואז גם בעבודה אתה לא לומד שפה וככה אתה נשאר כי בשביל לעבור לעבודה אחרת, עבודה טובה יותר, צריך שפה, אבל אתה לא לומד כי אתה עובד ברוסית. והמעגל הזה יכול להימשך הרבה הרבה הרבה שנים. וכמובן שיש אנשים שיוצאים מהמעגל הזה, מוקדם יותר או מאוחר יותר, אבל זה בעצם מצב מאוד קשה.
ובסופו של דבר אני יכולה להגיד שאמא שלי למדה יותר עברית מאשר אבא שלי, היה לה קצת יותר קל לעשות את זה, ואחרי כמה שנים שהיינו בארץ היא נכנסה לתוכנית מיוחדת לאקדמאים ואז היא קיבלה עבודה בתחום הכימיה, זאת אומרת בתחום שאותו היא למדה. היא עבדה בחברה שעושה תרופות. ושם היא דיברה קצת יותר עברית, הבוס שלה היה איש ישראלי שלא דיבר רוסית בכלל, אבל רוב האנשים שעבדו במחלקה שלה היו דוברי רוסית. אז מצד אחד היא כן למדה קצת יותר ומצד שני החברים שלה עדיין היו דוברי רוסית, היא עדיין קראה ספרים וראתה סרטים ברוסית, אז אני לא יכולה להגיד שהיא באמת למדה עברית טוב.
אם היינו צריכים ללכת לבנק או לדבר עם בעל הדירה או להתקשר לאיזשהו רופא לרוב אני הייתי זאת שהייתה עושה את זה. עשיתי את זה מגיל יחסית צעיר, מגיל 11, וההורים שלי תמיד היו סוג של תלויים בעזרה שלי כדי לעשות כל מיני דברים בעברית. כל הנושא הזה הוא נושא די כאוב בשבילי, כי הייתי רוצה שההורים שלי ידברו עברית והכל יהיה קל וכיף. אבל אני מספרת לכם את הסיפור הזה כי אני חושבת שזה משהו שקרה להמון אנשים בארץ וקורה גם היום. המעגל הזה עם השפה והעבודה וגם הפחד מלעשות טעויות עוצרים הרבה מאוד אנשים מללמוד עברית. אם אתם שומעים את הפודקאסט הזה אז אתם כבר עושים מאמץ מאוד גדול כדי ללמוד עברית ובנקודה הזאת אני רוצה להגיד לכם "כל הכבוד! תמשיכו ללמוד, אל תוותרו, גם אם זה קשה!". לדעת עוד שפה, ובמיוחד לדעת עברית אם אתם חיים בארץ, זה ממש שווה את זה.
בפעם ראשונה שאבא שלי עשה מבחן באולפן הוא קיבל ציון 47 (זה ממש לא טוב)
במקרה הזה אני מאוד אוהבת את מה שעושים בארצות-הברית, שאומרים שמישהו הוא, לדוגמה, קוריאני-אמריקאי או איטלקי-אמריקאי, ששני הדברים האלה מגיעים ביחד, סוג של באותה המילה. אז אני רוסייה-ישראלית. וכן, עם השנים אני מרגישה כנראה יותר קשר לישראל פשוט כי אני חיה פה יותר שנים, כי למדתי פה יותר, כי עבדתי תמיד פה, אבל מצד שני עדיין מאוד חשוב לי לשמור גם על החלק השני בזהות שלי, על החלק הרוסי. זה לא קל, הרבה מאוד אנשים לא יכולים להבין מה זה אומר להיות בן-אדם של גם וגם, מה זה אומר לגדול בבית רוסי בישראל. ואולי גם כי זה משהו מאוד אינדיבידואלי, לכל אחד יש את הסיפור שלו, את הדרך שבה הוא גדל, ולכן כנראה כל רוסי-ישראלי הוא קצת שונה. הסיפור שלי הוביל אותי לרצות ללמד עברית ולרצות לעזור לאנשים אחרים ללמוד עברית ובעצם לעשות את הפודקאסט הזה בדיוק בשביל המטרה הזאת.
זהו. זה הסוף של הפרק הזה. אם יש לכם עוד שאלות שהייתם רוצים לשאול אותי, אל תתביישו, תשלחו לי מייל, ואני אשמח לענות על השאלה במייל או אולי אפילו באחד הפרקים של הפודקאסט. תודה רבה רבה לכם שהאזנתם והאזנתן, ואנחנו נשתמע בפעם הבאה. יאללה ביי!
סדרה על אלי כהן
https://www.youtube.com/watch?v=W1ck0GE7EmY&t=1979s
Buy me a coffee: https://ko-fi.com/hebrewtime