Episode 11: Interview with Tamar - ראיון עם תמר
שלום לכולם, וברוכים הבאים לפרק החדש של הפודקאסט ״זמן עברית״. היום אני רוצה לנסות לעשות משהו חדש ולהזמין אתכם לבוא איתי לבקר אצל חברה. יש לי חברה מאוד טובה, שגרה בתל אביב, קוראים לה תמר, ומה שאתם הולכים לשמוע בפרק הזה זה את השיחה שלי עם תמר. אני הולכת לשאול אותה כל מיני שאלות, בנוגע לחיים שלה ולדברים שהיא עושה והיא הולכת לספר קצת על עצמה. עכשיו, בגלל שזאת שיחה בין שני אנשים יכול להיות שיהיה לכם קצת יותר קשה להבין את הפרק הזה, מאשר את הפרקים הקודמים. הסיבה העיקרית לזה היא שאנחנו מדברות יחסית מהר, וגם כשמנהלים שיחה עם מישהו זה לא תמיד כמו לדבר על נושא אחד ספציפי. לפעמים מתחילים משפט ולא מסיימים אותו, לפעמים עושים טעויות, לפעמים מדברים ביחד, זאת אומרת שמישהו אחד מדבר תוך כדי שהשני מדבר. לכן, יכול להיות שזה יהיה קצת יותר קשה. אבל בדיוק בשביל זה יש לכם את הטרנסקריפט. כמו שאתם יודעים, אני תמיד ממליצה לשמוע את כל הפרק פעם אחת, אחר כך לקרוא את הטרנסקריפט, ואחר כך לשמוע את הפרק עוד פעם ולראות שאתם מבינים הרבה יותר טוב. זאת דרך מעולה ללמוד עברית באמצעות הפודקאסט. טוב, אז, אתם מוכנים? יאללה, בואו נבקר את תמר.
Photo by Roberto Nickson on Unsplash
תמר: היי! תודה שאני פה!
נדיה: כיף שאת פה. רוצה לספר קצת על עצמך?
תמר: כן. אז אני תמר. אני גדלתי בארצות הברית, אבל המשפחה שלי מישראל וחזרתי לישראל בגיל תשע עשרה. אני מרפאה בעיסוק, אני עושה דוקטורט. וזהו... גרה בתל אביב.
נדיה: אז בעצם גדלת קצת בארץ ואז המשפחה שלך עברה לארצות הברית.
תמר: נכון.
נדיה: ודיברתם בבית אנגלית או עברית?
תמר: דיברנו רק בעברית (נדיה: אוקיי). היה לאימא שלי מאוד מאוד חשוב לדבר בעברית ולא לשכוח את העברית. ובאיזשהו שלב כשהאחים שלי התחילו לגדול וניסו לדבר באנגלית אז זה היה התפקיד שלי ״להרביץ״ להם עד שהם ידברו בעברית.
נדיה: אז את היית בעד שתלמדו עברית?
תמר: אני הייתי בעד. כן.
נדיה: והאחים שלך לא?
תמר: האחים שלי התרגלו לזה. אני חושבת שזה הגיע מזה שבבית בטוח מדברים עברית, זה לא, אין סימן שאלה בכלל.
נדיה: אוקיי, וזה היה עם שני ההורים. זאת אומרת גם עם אמא וגם עם אבא תמיד דיברתם עברית (תמר: כן). היו לך חברים שדיברו עברית או שהיית לבד עם הקטע הזה?
תמר: הייתי בבית ספר יהודי, אז דיברנו עברית בבית ספר. עברית לא טובה, אבל היו עוד ישראלים שהיו בבית ספר שדיברו עברית. יש גם באטלנטה סוג של... אז כשהייתי קטנה זה היה סוג של צופים, כיום הם כבר שבט רציני. אז היה [הייתה], קהילה ישראלית שהיינו נפגשים איתה וגם מדברים בעברית זה לא, זה לא רק אנחנו.
נדיה: מגניב. אז לא, לא הרגשת לבד עם והדבר הזה.
תמר: לא, זה לא אי בודד בתוך ארצות הברית.
נדיה: מעולה. ואז בגיל תשע עשרה החלטת לעלות לארץ. איך זה קרה?
תמר: וואו, שאלה טובה. אני גדלתי עם זהות דואלית, גם אמריקאית וגם ישראלית. וכמו ששמעת זה היה מאוד חשוב אצלי בבית. גם באנו לבקר בארץ כל שנה בקיץ, בערך לחודש. אז הרגשתי גם אמריקאית – לא באמת, וגם ישראלית – לא באמת.
נדיה: לא פה – לא שם.
תמר: לא פה – לא שם. איפשהו ב-“smoosh” באמצע וזה היה לי מאוד לא נעים. אז אחרי שסיימתי תיכון, או תוך כדי שסיימתי תיכון, הבנתי שהמסלולים די מתפצלים. שעד עכשיו גדלתי כמו, כמו ישראלי וכמו אמריקאי בו-זמנית אבל באיזשהו מצב עם הצבא ישראלים הולכים על איזושהי [איזשהו] נתיב מסוים ואמריקאים הולכים לנתיב אחר מאוד מאוד שונה ושאי אפשר להיות גם וגם בצורה כזאת. (נדיה: צריך לבחור). אז צריך לבחור, אז החלטתי שאני רוצה לחזק את הזהות הישראלית שלי ואז החלטתי לבוא ולעשות צבא.
נדיה: או-קיי. והגעת לפה לבד ופשוט דפקת בדלת: ״היי, אני... אני רוצה לשרת פה. קחו אותי״?
תמר: לא! לא, חיפשתי כל מיני תוכניות שעוזרים [שעוזרות] לחיילים בודדים. ידעתי שאני ממש לא רוצה לעשות את זה לבד. עם כל זה שאני מרגישה ישראלית בתכל׳ס אני לא יודעת כלום. (נדיה: אוקיי). אז מצאתי תוכנית שקוראים לה ״גרעין צבר״, היא עוזרת לחיילים בודדים מכל העולם. גם לפני הגיוס, ולהתקבל ולעשות את כל המיונים לצבא, וגם תוך כדי הצבא זה סוג של משפחתיות שגרים בקבוצה ביחד בקיבוץ, יש מקום לחזור אליו הביתה. משהו כזה.
נדיה: אוקיי. אמרת כמה פעמים את הביטוי ״חיילים בודדים״. (תמר: כן). מה זה חיילים בודדים?
תמר: חיילים בודדים הם חיילים שאין להם משפחה בארץ, אם זה בגלל שהמשפחה שלהם, כמוני, גרה במקום אחר, או בגלל שיש כל מיני סיבות מיוחדות, כמו למשל מישהו שאין לו משפחה כי הוא יתום או כי הוא לא מדבר עם המשפחה שלו. כמו אנשים שחזרו בשאלה או שהם היו דתיים ועכשיו לא בקשר [עם המשפחה שלהם], מכל מיני סיבות מסוימות כאלה.
נדיה: או-קיי ואמרת שמצד אחד הכרת, כאילו... היית באה לפה כל שנה לאיזה חודש, אבל מצד שני לא ידעת שום דבר. מה זה אומר? מה לא ידעת?
תמר: מה לא ידעתי? טוב, בקיץ כשהייתי פה, הייתי בארץ, ראיתי אנשים ישראלים, הסתובבתי, אבל כמה אפשר להכיר את החברה ואת התרבות הישראלית מלראות את ״הפיג'מות״ אצל סבתא בבית?
נדיה: אוקיי. ״הפיג'מות״ זאת סדרת קאלט. יש אנשים שחושבים שזו הסדרה הכי טובה בתרבות הישראלית.
תמר: היא מדהימה! אני מאוד ממליצה, אם יש לכם זמן לסדרה חמודה בטירוף – ״הפיג'מות״.
נדיה: הפיג'מות. או-קיי. אז מהפיג'מות למדת משהו אבל לא את כל ה... את כל מה שהיית צריכה.
תמר: בדיוק. גם הרבה זמן... כשגדלתי אז לא באמת הסתובבתי לבד, הייתי מסתובבת עם המשפחה שלי או עם אנשים שאני מכירה מקודם, מכשגדלתי פה, אז הקבוצת אנשים שאני מכירה היתה מאוד מצומצמת. והרגשתי שאם אני עושה מעבר גדול לבד אז יהיה לי מאוד קשה לעשות את כל הדברים שצריך לבד, ורציתי עזרה ותמיכה וקצת מסגרת.
נדיה: אוקיי. ומה, מה הפתיע אותך כשהגעת? כאילו היה איזה כזה שוק תרבות?
תמר: ואו! כן! מה לא! היה לי שוק מכל דבר. כל דבר. אני... לא... הקונספט של תורים לא קיים בישראל.
נדיה: כן, אני יכולה להסכים עם זה.
תמר: לא קיים, וחודשים הייתי עומדת בתור ולא מבינה למה אף פעם לא מגיע התור שלי.
נדיה: את עומדת, אבל אין תור.
תמר: אין תור. זה שאנשים מזמינים אליהם הביתה לארוחת שישי חמש שניות אחרי שמכירים אותם, זה מדהים. זה שאנשים צועקים אחד על השני וזה בסדר, כי זה, ככה מדברים, זה לא.. הם לא... לא נחמדים, או כועסים עלייך, זה פשוט ככה זה!
נדיה: פשוט זה הקול שלהם.
תמר: זה הקול שלהם.
נדיה: וזה הטון וזהו. אוקיי.
תמר: וכל מיני תרבויות, בתוך התרבות הישראלית שלא... נגיד, התרבות האתיופית מרתקת ולא ידעתי עליה כלום. אני גדלתי בבית מאוד אשכנזי אז כל דבר שהוא היה קצת מחוץ לאשכנזיות היה לי מרתק. כל מיני דברים כאלה.
נדיה: וואו, אוקיי. אז הגעת לפה וממש גילית עולם חדש.
תמר: חד משמעית.
נדיה: ואיך זה היה בצבא? בגדול.
תמר: בגדול, היה מאתגר וחוויה מאוד חיובית בסך-הכל, אבל הדברים... היו הרבה דברים שהיו מאתגרים. כאילו מאתגר אני חושבת זה, זה טוב. זה מחשל זה גרם לי לגדול בדברים שלא ידעתי ש... לא הייתי טובה בהם בהתחלה, ומאוד הייתי גאה בהם כשהצלחתי. גם התפקיד שלי הרגשתי שהוא משמעותי. גם זה שאני פה ואני עושה משהו שהוא לא טריוויאלי זה הרגיש לי מאוד משמעותי וסוג של נתן לי ביטחון בהרבה דברים.
נדיה: אוקיי. מה... מה עשית אחרי הצבא?
תמר: אחרי הצבא עברתי לתל-אביב ועבדתי שנה בכל מיני עבודות: בייביסיטר, ובית קפה, ובגן, והתחלתי ללמוד ריפוי בעיסוק.
נדיה: רצית ללמוד את זה?
תמר: כן, רציתי ללמוד את זה ולא ידעתי... כאילו היה [הייתה] תקופת זמן שהתחלתי לחפש מה אני רוצה ללמוד ו... לא הכרתי את זה מקודם. זה משהו שהתחלתי לחפש כשרציתי... ידעתי שרציתי ללמוד, ו... ״מה עושים?״, והגעתי לריפוי בעיסוק.
נדיה: ובגלל שזה פודקאסט על עברית, אז בואי נחזור רגע לנקודה שעלית לארץ. (תמר: אוקיי). איך את מרגישה שהעברית שלך השתנתה מאז שעלית? האם... האם היא השתנתה? באיזה דברים?
תמר: וואו, כן! (נדיה: באיזה צורות?). העברית שלי בטוח השתנתה, מאוד. הייתה לי עברית טובה... מאוד. אנשים שפגשתי, שאמרתי להם שאני עולה חדשה היו בשוק. זה לא... זה לא משהו ש... זה לא משהו שהיה מאוד מורגש, מצד שני הרבה פחות קשה לי לחשוב על מילים.
נדיה: אוקיי, עכשיו? (תמר: עכשיו, כן). עכשיו יותר קל לך לשלוף מילים כשצריך?
תמר: כן. אני שולפת מילים, לפעמים באנגלית מתערבבים [מתערבבות] לי מילים בעברית, אז זה כאילו התהפך קצת. אני... הסלנג שלי השתפר מאוד. קודם היה לי סלנג של שנות השמונים. עכשיו יש לי סלנג קצת יותר עכשווי.
נדיה: קצת יותר מודרני, התקדמת עשר שנים... סתם, סתם.
תמר: בדיוק! אז כן... אז כן... אז העברית מאוד מאוד השתפרה גם כשהיא הייתה טובה היא מאוד השתפרה.
נדיה: יש דברים שעדיין היית רוצה ללמוד או לחזק מהבחינה הזאת?
תמר: יש לי שגיאות כתיב מטומטמות! עד היום.
נדיה: להרבה אנשים.
תמר: אפילו כשאני כותבת "שגיאות כתיב" אני כותבת את זה עם שגיאת כתיב וזה נורא מביך. ונגיד השתפרתי מאוד... [את] התואר שלי למדתי בעברית אז הכתיבה אקדמית שלי מאוד השתפרה, אבל עדיין אני חושבת ש... יש שם הרבה מקום לשיפור.
נדיה: את חושבת שאנשים יכולים ללמוד באוניברסיטה בישראל בלי עברית?
תמר: וואו, זה שאלה [זאת שאלה]... שאלה טובה. זה תלוי מה זה בלי עברית.
נדיה: או עברית מינימלית, נגיד.
תמר: לי היה מאוד קשה ללמוד, באוניברסיטה בעברית עם עברית טובה. כי עברית אקדמית היא שונה לגמרי, מאוד... לי גם היה תואר שהרבה מהדרישות היו באנגלית, לפחות של הקריאה, אבל הכתיבה היו [הייתה] בעברית ויש תארים שזה הרבה יותר עברית מאשר אנגלית. וזה מאוד קשה, זה מאוד מאוד קשה. לא יודעת אם הייתי ממליצה את זה למישהו ש... שאין לו עברית כל כך טובה.
נדיה: אז בעצם צריך להגיע עם שתי שפות ברמה יחסית גבוהה.. (תמר: כן). כי אחרת זה מאוד קשה (תמר: כן). אוקיי, סבבה, ונגיע לסוף עם איזה שאלה אחרונה: מה המקום האהוב עלייך בתל-אביב?
תמר: וואו! אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני ממש אוהבת את פארק ״המסילה״ (נדיה: אוקיי). זה פארק סופר חמוד באזור... נכון דרום תל אביב? בערך?
נדיה: כן. בול. בין נווה צדק לפלורנטין.
תמר: כן, שכל האזור שם מהמם ואפשר ללכת לבית קפה, לקחת קרואסון ולשבת בפארק ״המסילה״ ופשוט לראות מלא אנשים עם כלבים חמודים. וזה פשוט מושלם!
נדיה: מעולה. אז נראה לי הדבר שאת בעצם הכי אוהבת בתרבות הישראלית זה כלבים?
תמר: כן! כן! יש... אוקיי, בתל- אביב, אני לא יודעת אם זה ככה מחוץ ל... נראה לי שזה הרבה פחות מחוץ לתל אביב... אבל בתל אביב יש מיליון כלבים! אני חושבת שיש בערך את אותה הכמות של כלבים ואנשים, והם מתוקים וזה כל כך כיף פשוט להסתובב ולראות מלא מלא כלבים!
נדיה: זה באמת כיף. במיוחד בשמש.
תמר: במיוחד בשמש.
נדיה: מעולה. תודה רבה לך!
תמר: תודה לך!
Photo by Matt Nelson on Unsplash
גרעין צבר https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%A6%D7%91%D7%A8
יהודים אשכנזים: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96
הפיג׳מות:
https://www.youtube.com/watch?v=wOqikpRAc4w https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%92%27%D7%9E%D7%95%D7%AA