Episode 18: 73 Days in Berlin - 73 ימים בברלין
אז... השבוע חזרתי לארץ. חזרתי לארץ מברלין. הייתי שם חודשיים וחצי, מתחילת יוני, ביחד עם בן הזוג שלי. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיינו בברלין. בפעם הראשונה היינו לדעתי ב-2017, באמצע החורף, בפברואר, לכמה ימים, היה ממש ממש ממש קר כי לא היו לנו בגדים שמתאימים לחורף האירופאי, אבל עדיין היה לנו כיף. היה מאוד נחמד. ואחר-כך נסענו לשם בסתיו, בערך בספטמבר, לעשרה ימים, ובביקור ההוא ממש התאהבתי בעיר. היה משהו במקום הזה שפשוט הרגיש מאוד נכון, מאוד מתאים, מאוד נחמד. ולכן חזרתי לשם בשנה שעברה לכמעט שלושה חודשים. בשנה שעברה נסעתי לבד, והשנה חזרנו לשם ביחד, והיינו גם כמעט שלושה חודשים.
והעניין הוא שכשאתה גר במדינה אחרת במשך כמעט שלושה חודשים אתה כל הזמן שם לב לכל מיני דברים שהם דומים למדינה שממנה אתה מגיע, וגם לדברים שהם שונים. אתה שם לב לדברים שאתה מכיר, ולדברים שאתה בכלל לא יודע מה עושים איתם. ואני רשמתי לעצמי כל מיני דברים כאלה שעלו לי לראש במהלך השהות שלנו בברלין. "שהות" זה שם עצם מהפועל "לשהות", "לשהות" זה "להיות איפשהו", "להישאר איפשהו", אז "שהות" זה כמו "הזמן שבו אנחנו נשארנו בברלין". אז עשיתי רשימה של דברים ששמתי לב אליהם במהלך השהות שלנו, ועל זה אני רוצה לדבר איתכם היום. מוכנים? בואו נתחיל!
Photo by Florian Wehde on Unsplash
אז הדבר הראשון הוא ברלין בקיץ. ברלין בקיץ היא מאוד שונה מברלין בחורף. מזג האוויר בקיץ הוא באמת נהדר, ולכן המון המון דברים קורים בחוץ. אנשים נפגשים בחוץ ויושבים בפארקים. אנשים הולכים להופעות וקונצטרים בחוץ. יש כל מיני אירועים ופסטיבלים, והכל הכל הכל בחוץ. וזה משהו שהיה מאוד בולט מבחינתי כי בעצם בתל-אביב יש מזג אוויר לא רע כמעט כל השנה, ולכן להיות בחוץ זה לא משהו כל-כך מיוחד. אתה יכול להיות בחוץ רוב השנה. אבל בברלין, בגלל החורף, לאנשים יש ממש אהבה מיוחדת ל"להיות בחוץ", ובקיץ הם משתדלים לעשות כמה שיותר דברים מחוץ לבית. ובזכות החוויה הזאת באמת יותר למדתי להנות מכל האירועים שקורים בחוץ.
השנה גם באמת בקושי היה אפשר להרגיש את הקורונה. הכל היה פתוח, לכל מקום אפשר היה להיכנס בלי בעיה, מסכה אנשים חייבים לשים רק בתחבורה ציבורית, ויש אנשים ששמים מסכה כשהם נכנסים לחנות או לסופרמרקט, אבל זה משהו שהם יכולים לבחור – לעשות או לא לעשות. אבל נראה לי שבאיזשהו אופן הקורונה גם תרמה לזה שיהיו יותר אירועים בחוץ כי ככה זה גם יותר בטוח ואתה לא צריך לקחת סיכון, והאמת היא שפעם אחת ניסינו ללכת להופעה שהייתה בסוג של בר או מועדון קטן והיה שם חדר ממש לא גדול, משהו כמו 25 מטרים מרובעים (מ"ר), אולי, שבחדר הזה יש במה ואליו נכנסים האנשים כדי לשמוע מוזיקה, והיה שם כל-כך חם, והיה כל-כך קשה לנשום שהלכנו אחרי בערך 10 או 15 דקות וכמעט בכלל לא שמענו את ההופעה. פשוט היה בלתי אפשרי להיות בפנים וזאת כנראה פעם ראשונה שאני חווה חוויה כזאת שאני נכנסת לאיזה מקום ובאמת זה היה כמו סאונה, זה היה ממש לא כיף. וחשבנו שוואו, זה באמת גם נורא לא בטוח מבחינת קורונה כי בחדר הקטנצ'יק הזה היו משהו כמו 50 או 60 אנשים, כולם עומדים אחד על השני פשוט, ולכן פשוט הלכנו משם, והחוויה הזאת גם גרמה לנו להבין למה אנשים כל-כך נהנים להיות בחוץ.
הנקודה השנייה שעליה רציתי לדבר זה נושא התחבורה. יודעים מה זה "תחבורה"? "תחבורה" זאת המערכת שכוללת אוטובוסים, רכבות, מטרו אם יש, כל מה שעוזר לנו להגיע ממקום למקום בלי ללכת ברגל זה "תחבורה". ויש לנו "כלי תחבורה". אוטובוס הוא כלי תחבורה. רכבת היא כלי תחבורה. אז בואו נדבר על תחבורה בברלין בקיץ הזה. כשאנחנו הגענו היה בברלין משהו מיוחד שנקרא "כרטיס 9 יורו". זה בעצם פרויקט של ממשלת גרמניה שנועד לעודד אנשים להשתמש בתחבורה ציבורית במהלך הקיץ הזה בגלל שהמחירים על אנרגיה – על נפט, על גז, על חשמל – עולים באופן דרסטי בחודשים האחרונים בעקבות המלחמה באוקראינה.
אז הממשלה של גרמניה הציעה לכולם, לא רק לתושבים או לאזרחים אלא לכולם, לקנות כרטיס אחד שעולה 9 יורו שאיתו אפשר לנסוע בכל התחבורה האזורית במהלך חודש שלם. מה זה "תחבורה אזורית"? זה אוטובוסים, רכבות אזוריות, זאת אומרת לא רכבות ממש מהירות שנוסעות למדינות אחרות או לערים אחרות מאוד מהר, כאלה רכבות אקספרס, אז זה לא. אבל רכבות רגילות, אוטובוסים, מטרו, טראם, כל הדברים האלה כלולים בכרטיס הזה. וזה כמובן מאוד מאוד מאוד נוח ועזר לנו המון בזה שלא היינו צריכים לשלם הרבה על תחבורה ציבורית ויכלנו להשתמש בה כל הזמן.
אני מאוד אוהבת את הצורה שבה התחבורה הציבורית עובדת בברלין. לדעתי היא עובדת מאוד טוב, אבל חשוב לזכור שאני לא נוסעת לעבודה בבוקר כל יום. אני עובדת מהבית, ולכן אם אני נוסעת לאיזשהו מקום זה בדרך-כלל בצהריים או בערב, ולכן אולי אני לא מכירה באמת את הבעיות הרציניות שבתחבורה הציבורית יש בדרך-כלל בבוקר. אבל אני מאוד מאוד נהניתי להשתמש בתחבורה הציבורית, כמעט תמיד יש אוטובוס או רכבת או מטרו או טראם שמביאים אותך לאן שאתה רוצה ומגיעים יחסית מהר. הכי הרבה שהיינו צריכים לחכות זה 12 דקות בערך, ובדרך-כלל אתה מחכה 5 דקות, אולי 7 דקות, ואז מגיעה הרכבת או האוטובוס או הטראם.
ולמרות שהתחבורה הציבורית מאוד מאוד טובה בעיניי, אני גם מאוד אוהבת לרכב על אופניים. עשיתי את זה גם בתל-אביב, ובברלין זה מבחינתי פשוט נהדר. קניתי אופניים יד שנייה ביום השני שלנו בברלין, הלכתי לסוג של שוק יד שנייה של אופניים, קניתי זוג אופניים ישנות [אופניים ישנים] כאלה וינטג'יות מאיטליה, ממש אהבתי אותן, ועליהן רכבתי במשך החודשיים וחצי האלה. אם תשאלו אנשים מברלין לגבי המצב של רכיבה על אופניים הרבה מהם יגידו לכם שהם לא מרוצים. שאין מספיק שבילי אופניים, שיש הרבה מאוד רוכבים ולפעמים לא נוח לרכב כי אתה צריך כל הזמן או לרכב מאחורי מישהו שרוכב לאט או לעקוף אותו, אבל לדעתי, ביחס לתל-אביב, המקום הזה הוא פשוט גן עדן לרוכבי אופניים. יש שבילי אופניים כמעט בכל מקום, אנשים נוסעים מסודר, זאת אומרת, אם מישהו עוקף אותך הוא עושה את זה מסודר, אנשים מסמנים עם הידיים אם הם רוצים לפנות ימינה או שמאלה, אם אנחנו עומדים בצומת, ברחוב, והם רוצים לפנות. זה משהו שאף אחד לא עושה בישראל ואני פשוט לא מבינה למה. זה כל-כך נוח, זה כל-כך חכם וזה כל-כך פשוט, ובעצם זה ממש שומר על כל האנשים בסביבה, כמו שמכוניות באמצעות ה-וינקרים מראות אם הן רוצות לפנות ימינה או שמאלה, ככה גם אנשים על אופניים יכולים לעשות, וכולם יודעים מה הם הולכים לעשות בעוד רגע ולא צריך לנחש.
הדבר האחרון שרציתי לומר והוא קשור לנושא התחבורה הוא העניין של מרחקים. זה עניין קצת מצחיק, אבל אני מאוד רגילה להשתמש בגוגל maps. אם אני לא יודעת איך מגיעים למקום מסוים אני בודקת בגוגל maps ותוך דקה וחצי אני יודעת בדיוק מה צריך לעשות. והעניין הוא שכשאתה רק מסתכל על המפה קצת קשה להבין כמה זמן ההליכה הזאת באמת אמורה לקחת. וכשהייתי עושה את זה בתל-אביב לרוב, באמת, 80% מהמקרים, ההליכה שלי נמשכה בין 10 ל-20 דקות. אז הייתי מסתכלת במפה לאן הולכים והייתי הולכת 10 דקות או רבע שעה ומגיעה לאן שאני רוצה. וניסיתי לעשות את אותו הטריק בברלין ו... זה לא כל-כך עבד. הייתי בודקת במפה איפה המקום שאליו אני רוצה להגיע נמצא, לא בודקת כמה זמן זה לוקח, מתחילה ללכת, ואז אני הולכת 10 דקות... אני הולכת רבע שעה... אני בודקת לפי המפה, אני רואה שאני בדרך הנכונה. אני ממשיכה ללכת, הולכת עוד ועוד ועוד ועדיין לא מגיעה, ואז אני נזכרת לבדוק כמה זמן זה אמור לקחת, ההליכה הזאת, ורואה שההליכה למקום שאליו רציתי להגיע אמורה לקחת 42 דקות. אופס!
והסיפור הזה חזר על עצמו לא מעט פעמים פשוט כי כשאתה גר בעיר לא כל-כך גדולה כמו תל-אביב אתה ממש רגיל שדברים הם קרובים אחד לשני ושבהליכה אתה בכיף יכול להגיע לאן שאתה רוצה. אבל בברלין זה כמובן לא ככה. ברלין היא עיר מאוד גדולה, ולכן הייתי צריכה להתרגל לבדוק כמה זמן ההליכה לוקחת ולא לסמוך על העין שלי ולהגיד "טוב, זה בטח רבע שעה ואני שם" כי זה לא. זה לא רבע שעה. אם לפי העין שלי זה רבע שעה, כנראה שזה באמת היה 45 דקות. אז זה היה משהו שהייתי צריכה ממש להתרגל אליו ולעשות אותו בדרך אחרת.
Photo by Soroush Karimi on Unsplash
והנקודה האחרונה שרציתי לדבר עליה, הכותרת שלה יכולה להיות משהו כמו "קניות". אז... הדבר הראשון שמאוד מפתיע בברלין זה מהירות הקופות. תדמיינו רגע שאתם הולכים לסופר, הבאתם כמה דברים, שמתם אותם בסל, ואז הגעתם לקופה, שמתם את הדברים שלכם על המסוע, על הדבר הזה שנוסע ומתקרב לקופאית כדי שהיא לא תצטרך לזוז הרבה. אז שמתם את הדברים על המסוע, ואז הקופאית מתחילה לעבוד. ובברלין הקופאיות עובדות כל-כך מהר. הן מעבירות את המוצרים באמת בכמה שניות. כל מוצר לוקח משהו כמו שניה, אולי 3 שניות. ואתם עומדים מהצד השני ומנסים לארוז את הדברים, לשים אותם בתוך השקיות שלכם, ואתם פשוט לא מספיקים. אתם צריכים לעשות את זה ממש מהר, אתם לא חושבים מה אתם שמים למעלה, מה אתם שמים למטה, איפה הביצים, איפה החלב, הכל פשוט נכנס לתוך השקית, כי הקופאית עושה את זה מאוד מהר, והאנשים שעומדים מאחוריכם בתור מחכים לכם.
אז זה משהו שממש צריך להתרגל אליו וסוג של לפתח כל מיני טכניקות כדי להתמודד איתו. אנחנו למשל למדנו לא לנסות לארוז את הדברים במקום, אלא לשים את הכל חזרה בתוך הסל, לשלם, ואז ללכת הצידה ולסדר את הדברים בשקיות כי אחרת פשוט לא היינו מספיקים. והאמת היא שהרבה אנשים עושים את זה ככה, כי גם אנשים שגרים בגרמניה, גם הגרמנים, לא מספיקים לארוז את הדברים שלהם בסופר. ומצד אחד, חשבתי שזה מאוד מרשים שהקופאיות עושות את העבודה שלהן באמת ממש ברצינות, ממש טוב, אבל מצד שני זה גם קצת לא נוח שאתה ממש מפחד לא להספיק לקחת את כל הדברים שלך ושהאנשים בתור מחכים לך וממש לא מרוצים.
בישראל, כמובן, זה קצת בצד השני של הסקאלה. הקופאיות בדרך-כלל מעבירות את הדברים מאוד לאט, מאוד מאוד לאט, יש לך המון זמן לשים את הדברים שלך בתוך השקיות, אין בעיה, במיוחד אם אתה קונה פירות וירקות ושם אותם בשקיות, אז לקופאית לוקח זמן למצוא את הקוד של מה שקנית, והאמת שאני חושבת שהדבר הכי טוב היה יכול להיות משהו באמצע. לא מאוד לאט אבל גם לא מאוד מהר כי זה מאוד יעיל לעשות את זה מהר, אבל זה גם קצת לא נוח ומלחיץ. ומצד שני מאוד לאט אומר שעל כל קנייה בסופר אתה צריך להוסיף עוד 10 דקות או רבע שעה בקופה, שזה הזמן שבו אתה מחכה לקופאית.
אוקיי, האמת היא שיש לי עוד לא מעט נקודות שהייתי רוצה לדבר עליהן, אבל הפרק הזה כבר יצא מאוד ארוך ואני משתדלת לעשות פרקים באורך של פחות מחצי שעה. אז אולי אני פשוט אעשה פרק על ברלין, חלק 2. תגידו לי מה אתם חושבים על הרעיון הזה, האם זה בכלל מעניין אתכם לשמוע מה אני חושבת על עיר ספציפית באירופה. יכול להיות שזה פחות מעניין, וזה גם ממש בסדר. וכמובן, כמו תמיד, אני ממש אשמח לשמוע מכם. מה אתם חושבים או יודעים על ברלין? האם יצא לכם פעם לגור במדינה אחרת כמה חודשים? ולאיזה דברים אתם שמתם לב במהלך השהות שלכם שם? אתם ממש מוזמנים לכתוב לי את הסיפורים שלכם במייל. כתובת המייל מופיעה בתיאור של הפודקאסט, כמו תמיד.
כמו תמיד, תודה רבה שהאזנתם והאזנתן, ואנחנו ניפגש בפעם הבאה. יאללה ביי!
References - רפרנסים:
כרטיס 9 יורו - https://www.calcalist.co.il/world_news/article/rjsnzfpwc