[35] We Are on the Napkin - אנחנו על המפית

 

שלום לכולם ולכולן, וברוכים הבאים לפרק החדש של הפודקאסט "זמן עברית". לפני בערך 10 שנים, ז'אנר חדש התחיל להיות ממש פופולרי בטלוויזיה הישראלית – ז'אנר של ריאליטי בישול. יכול להיות שזה קרה גם במדינה שלכם. פתאום תכניות בישול הפכו להיות משהו ממש ממש פופלרי שהרבה אנשים רואים. לדוגמה, בישראל תוכנית מאוד פופולרית היא "מאסטר שף". זאת תכנית שהיא בעצם תחרות בישול. לתכנית הזאת מגיעים אנשים שונים, הם צריכים לבשל, ובסוף השופטים בתכנית, שהם בעצם שפים, צריכים לבחור מי בישל את האוכל הכי טוב. אז בעקבות השינוי הזה, אוכל ובישול הפכו להיות חלק גדול מהתרבות הפופולרית בישראל. ושפים פתאום הפכו לאנשים ממש מפורסמים כמו שחקני קולנוע או מוזיקאים. וגם, לבשל אוכל מיוחד ולאכול אוכל מיוחד הפך להיות משהו שהרבה אנשים אוהבים לעשות. אבל האמת היא שאני אף פעם לא הייתי בקטע של התכניות האלה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאף פעם לא ממש אהבתי אותן ולא ממש ראיתי אותן. אבל כשהייתי באוניברסיטה אני ובעלי נתקלנו בתכנית שקוראים לה "אנחנו על המפית". וערב אחד ישבנו לראות אותה. וממש ממש אהבנו את התכנית הזאת. זאת תכנית קצת שונה מתכניות ריאליטי בישול רגילות, והיום אני רוצה לספר לכם עליה. מוכנים? בואו נתחיל!

אז קודם כל, בואו נדבר על השם של התכנית הזאת – "אנחנו על המפית". בעצם זה משחק מילים על משפט מאוד מפורסם בישראל שהוא "אנחנו על המפה". מאיפה המשפט הזה הגיע? הוא בעצם הגיע מספורט, ומי שאמר אותו היה שחקן כדורסל בשם טל ברודי. הוא שיחק בקבוצה בשם מכבי תל-אביב, ובשנת 1977 מכבי תל-אביב ניצחה את צסק"א מוסקבה, שזאת קבוצה שהייתה אז בברית-המועצות. ובסוף המשחק, כשטל ברודי דיבר עם העיתונאים, "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל". והמשפט הזה הפך להיות ממש מפורסם, וכמעט כולם בישראל מכירים אותו, רק שעכשיו אומרים אותו בצורה הנכונה שלו בעברית – "אנחנו על המפה". והמשפט הזה אומר שישראל עושה משהו מאוד טוב, משהו טוב ברמה עולמית.

ואיך כל זה קשור לאוכל? אז למילה "מפה" יש שתי משמעויות בעברית – משמעות אחת זו מפה גיאוגרפית, כמו שהתכוון טל ברודי. ומשמעות שנייה זה בד ששמים על השולחן לפני ששמים על השולחן צלחת, כוס ואת כל שאר הכלים. ומה זה "מפית"? "מפית" זה כמו מפה קטנה. לפעמים עושים מפיות מבד, ועכשיו בדרך-כלל מפיות הן מנייר. באנגלית קוראים למפית “napkin”, וברוסית קוראים לזה "салфетка". אז השם של התכנית הזאת הוא משחק מילים, כי הכוונה היא שישראל עושה משהו מאוד טוב והוא מפורסם בעולם, אבל בגלל שזה גם קשור לאוכל אז הם בחרו להשתמש במילה "מפית", כי את המפית שמים על השולחן ליד הצלחת.

אוקיי. אז מה בעצם קורה בתכנית הזאת? בתכנית הזאת אנחנו רואים שף ישראלי בשם ברק יחזקאלי, ובתחילת התכנית הוא מספר על עצמו, וזה מה שהוא אומר: "אני שף ברק יחזקאלי. להאכיל אנשים זאת האהבה שלי, וב-25 השנים האחרונות אני עושה את זה באופן מקצועי, ועל הדרך עשיתי טלוויזיה". אז בעצם לברק יחזקאלי יש מסעדה בארץ שבה הוא מבשל את האוכל המיוחד שלו וחוץ מזה הוא גם השתתף בכמה תכניות טלוויזיה. הוא ממשיך ואומר "במהלך הדרך הציעו לי לא פעם לארוז את המשפחה ולהוביל מסעדות בחו"ל, אבל סירבתי. להיות רחוק מישראל, המשפחה והחברים מרגיש לי כמעט בלתי אפשרי. לפעמים יוצא לי לחשוב מה היה קורה אם כן הייתי מחליט לנסות את המזל מעבר לים".

למה הוא מתכוון? הוא מתכוון שכמה פעמים שאלו אותו אם הוא רוצה לעבוד במסעדות במדינות אחרות, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה כי הוא לא היה מוכן לעזוב את ישראל ואת כל מה שיש לו בישראל. אבל לפעמים הוא חושב מה היה קורה אם הוא כן היה עושה את זה, אם הוא היה עובר למדינה אחרת ופותח שם מסעדה. אז בתכנית הזאת הוא נוסע לכל מיני מדינות ופוגש שפים ישראלים שחיים שם ופתחו שם מסעדות. וכל פרק הוא בעצם סיפור של מקום, סיפור של שף וסיפור של מסעדה. ואני באופן אישי חושבת שזה די מעניין.

לכל פרק יש מבנה קבוע. מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל פרק אנחנו רואים בערך את אותם הדברים. אז בהתחלה ברק מגיע למסעדה של השף ויושב לאכול עם הצוות שעובד במסעדה. במסעדות שף יש משהו שקוראים לו "ארוחה משפחתית" או "ארוחת משפחה", וזאת בעצם ארוחה שבה כל העובדים של המסעדה יושבים ביחד ואוכלים רגע לפני שהלקוחות מגיעים. זאת אומרת, רגע לפני שפותחים את המסעדה ואנשים מתחילים להגיע לסרוויס. מה זה "סרוויס"? זו מילה באנגלית ובקונטקסט הזה זה אומר "הזמן שבו המסעדה עובדת". אז ברק יושב לאכול עם העובדים והוא שומע מהם סיפורים על המסעדה ועל העבודה שלהם, והרבה פעמים הם גם מספרים משהו על השף או על השפית.

אחרי הארוחה הוא רואה קצת איך המסעדה עובדת, מה בעצם קורה במסעדה, ובסוף, בערב, הוא נוסע ביחד עם השף או השפית לבית שלהם ומתארח אצלם בבית. בדרך-כלל זה כבר מאוחר בערב, אז הוא רואה את הבית שלהם, לפעמים הוא פוגש את המשפחה של השף או השפית, ואז בדרך-כלל כולם הולכים לישון

ואחר-כך אנחנו רואים את החלק שאני הכי אוהבת בכל פרק: ביום למחרת, השף או השפית וברק הולכים ביחד לעשות קניות. למה? כי בערב הם רוצים לבשל משהו ביחד ולהזמין את המשפחה ואת החברים של השף או השפית לארוחה גדולה ונחמדה. אז בשביל זה הם הולכים לעשות קניות, ובדרך-כלל הם הולכים לשוק או אולי לאיזה סופר גדול, ואותי זה תמיד מאוד מעניין. אני מאוד מאוד אוהבת שווקים וסופרים במדינות שונות. זה משהו שתמיד אהבתי מאז שהייתי ילדה קטנה ועד היום בכל פעם שאני מבקרת במדינה אחרת אני תמיד הולכת לסופר או, אפילו עדיף, לשוק. אז זה מה שאנחנו רואים בתכנית.

ואז בערב הם מבשלים משהו ביחד, ואז אנחנו רואים את המשפחה ואת החברים של השף או השפית, הם יושבים ביחד לאכול ומספרים כל מיני סיפורים מעניינים: על המסעדה, על התרבות במדינה, או על השף או השפית. ובסוף כל פרק אנחנו רואים את ברק יושב במסעדה של השף או השפית ואוכל את האוכל של המסעדה הזאת תוך כדי שהוא מדבר עם השף או השפית על האוכל, על המסעדה, ובעצם בדרך-כלל הם אומרים אחד לשני תודה ושהיה להם מאוד כיף ביחד.

אחד הפרקים של הסדרה הזאת היה בבריסל, בבלגיה. ובפרק הזה ברק הלך לבקר שפית בשם סימונה אלחרר, שיש לה מסעדה ישראלית קטנה בשם “Kitchen 151”. ובתחילת הפרק סימונה מציגה את עצמה, והיא אומרת ככה: "אני סימונה אלחרר מאשדוד, בת 40, מגיעה ממשפחה מסורתית לייט, אצלנו במשפחה הכל נגמר ומתחיל באוכל. לפני 6 שנים עברתי לבריסל בעקבות אהבה. התאהבתי בטים גרובנור, אמן וצייר אנגלי, הבעלים של 'גלריה 151' בבריסל. פתחנו את מסעדת ‘Kitchen 151’ וכשנכנסתי לסרוויס הראשון באותו הערב אני יכולה להגיד שהבנתי מה אני אמורה לעשות ומה הייעוד שלי – להיות בעצם שף".

אז מה למדנו על סימונה? למדנו שהיא גדלה באשדוד, שזאת עיר בישראל, ממש על יד הים. ולמדנו שהמשפחה שלה לא הייתה מאוד דתית, אבל גם לא לגמרי חילונית. ולמדנו שהיא הגיעה לבריסל בגלל שהיא הכירה איש אנגלי שגר בבריסל והיא התאהבה בו. לאיש הזה קוראים טים ויש לו גלריה בבריסל. הוא בעצם מתעסק באמנות. והיא מספרת גם שאוכל זה היה משהו חשוב במשפחה שלה, וגם שבערב הראשון שבו היא עבדה במסעדה היא הבינה כמה המקום הזה מתאים לה וכמה העבודה הזאת מתאימה לה.

בהמשך הפרק היא מספרת על החיים שלה, על הילדות שלה באשדוד, על ההורים שלה שהגיעו לישראל ממרוקו, וגם על איך זה בעצם לעבוד במסעדה, הדברים הקשים וגם הדברים הטובים. ותמיד גם יש שאלה על מה האנשים במדינה מסוימת חושבים על מסעדה ישראלית, האם הם אוהבים את האוכל, למה הם אוהבים את האוכל, איך הם שמעו על המסעדה הזאת, ואולי גם מה הקשר בין התרבות הישראלית לתרבות שיש בבריסל. לדוגמה, סימונה מספרת שבבריסל הרבה פעמים קר ויורד גשם, אז אנשים מאוד אוהבים את זה שהאוכל הישראלי הוא אוכל חם ושיש בו הרבה צבעים ותבלינים, כי זה משהו שכיף מאוד לראות וכיף מאוד לאכול כשבחוץ קר ואפור.

אוקיי, אז אני מניחה שעכשיו אתם מבינים למה אהבתי את התכנית הזאת ולמה אני חושבת שהיא מעניינת. אני חושבת גם שהיא יכולה להיות תכנית טובה ללמידת עברית. ולמה? קודם כל כי כמו ששמעתם את ברק ואת סימונה, העברית בתכנית הזאת היא לא מאוד פורמלית ולא מאוד קשה. וחוץ מזה, בגלל שהמסעדות נמצאות בכל מיני מקומות בעולם, הרבה פעמים בתכנית אפשר לשמוע גם אנגלית או שפות אחרות. ואז יש לכם כתוביות בעברית שאתם יכולים לקרוא.

וחוץ מזה, אני חושבת שדרך התכנית הזאת אפשר ללמוד המון מילים שקשורות לאוכל, וככה אם תבואו לישראל ותלכו לאכול פה משהו אז אתם תדעו המון המון מילים שתראו בתפריט. והאמת היא שגם אם לא תעשו את זה, זאת אומרת, לא תבואו לאכול בישראל, אני חושבת שזאת הצצה מעניינת לתרבות הישראלית, וגם לקשר בין ישראל למדינות אחרות בעולם.

אגב, לכל פרק של "אנחנו על המפית" יש עוד תוספת קטנה שקוראים לה "ליד המפית", וזה סרטון קצר שבו ברק יחזקאלי והשף או השפית הולכים ביחד לאכול בכל מיני מסעדות שהשף הזה אוהב בעיר שבה הוא גר. אז לדוגמה, מסעדות בניו-יורק או וינה או פריז. ואלה לאו דווקא מסעדות יקרות ומיוחדות. להפך, בדרך-כלל הם אוכלים ביחד ארוחת בוקר באיזה בית קפה, הולכים למאפייה כלשהי, זאת אומרת, מקום שבו מוכרים לחם ולחמניות ומאפים, וגם הם תמיד אוכלים אוכל רחוב, זאת אומרת, אוכל פשוט, מהיר וזול שאפשר לקנות ברחוב. אני תמיד מאוד אהבתי את התוספת הזאת וכשאני ובעלי היינו בוינה אפילו הלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה שאותו ראינו ב"ליד המפית" וזה באמת היה בית קפה מיוחד וממש ממש טוב.

אוקיי. אנחנו הגענו לסוף. אני מקווה שאתם לא ממש רעבים בגלל שדיברנו על אוכל כל-כך הרבה. וכמובן שאני אשים לינקים לתכנית הזאת בתיאור של הפרק ככה שאתם יכולים ללכת ולראות את התכנית הזאת בעצמכם. אני מאוד אשמח לשמוע מה חשבתם עליה, האם גם אתם אהבתם אותה או אולי לא כל-כך, ולמה. לפני שנסיים אני רוצה להזכיר שאפשר לתמוך בפודקאסט הזה ולקנות לי קפה בפלטפורמה שקוראים לה “ko-fi”. את הלינק לעמוד ה-“ko-fi” שלי אני גם אוסיף בתיאור של הפרק. זה הכל. כמו תמיד, תודה רבה רבה שהאזנתם והאזנתן, ואנחנו נשתמע בפעם הבאה. יאללה ביי! אני הולכת לאכול... ביי!

Links:

אנחנו על המפית - יש כמה לינקים (למקרה שאחד מהם לא יעבוד לכם

  1. https://www.kan.org.il/program/?catid=1274&subcatid=103

Buy me a coffee:

https://ko-fi.com/hebrewtime

Previous
Previous

[36] Atomic Habits - הרגלים אטומיים

Next
Next

[34] Where is this Word From? - מאיפה המילה הזאת?